בעניין מעלת הצדקה, גודל שכרה וברכתה – הכל מפורש בתנ"ך:

"נתון תיתן לו... כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך" – התורה מצווה לתת לעני בלב טוב, ומבטיחה שכר וברכה בכל מעשה ידיך (דברים ט"ו, י).

"צדקה תציל ממות" – לא רק שהיא מצווה גדולה, אלא שיש לה כוח להציל את האדם מגזרות קשות ומוות (משלי י', ב).

"פזר נתן לאביונים, צדקתו עומדת לעד" – מי שנותן בשפע ובנדיבות, צדקתו מתקיימת לעולם, וקרנו תתרומם בכבוד (תהילים קי"ב, ט).

 

ועוד לרוב..

 

הנותן צדקה מקיים כמה וכמה מצוות עשה מהתורה, כגון:

"נתון תיתן לו" – מצוות עשה לתת לעני (דברים ט"ו, י),​

וכן "פתח תפתח את ידך לו" – חיוב לפתוח את היד ולא לקמוץ (דברים ט"ו, ח).
 

מאידך, המעלים עיניו מן הצדקה,
עובר על איסור מהתורה:

"לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון" (דברים ט"ו, ז) – כלומר, איסור להיות אטום ואכזר לעני הזקוק לעזרה.
 

ומעלתה של הצדקה כל כך גבוהה,
עד שכתב הרמב"ם זצ"ל שצריך להזהר בה יותר מכל מצוות התורה:

"חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה"
(רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י', הלכה א').

עוד כתב:

"לעולם אין אדם מֵעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר: "והיה מעשה הצדקה שלום". כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: "ונתן לך רחמים ורחמך והרבך"".

(רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק י', הלכה ב')

​

הרמב"ם מלמד אותנו כאן עיקר עמוק:
נתינת צדקה אינה גורמת לחיסרון, אלא להיפך –
היא מגנה על הנותן, שומרת עליו, ועל ידה לא יבואו לו היזקים ולא יאונה לו רע.

כלומר, גם מבחינה רוחנית וגם בגשמיות –
מי שנותן באמונה ובשמחה, יכול להיות בטוח שהצדקה לא תגרום לו הפסד,
אלא תמשוך עליו שמירה, הצלחה וברכה.

 

אמרו חז"ל:

"היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם" -

כלומר, שכרן של מצוות אינו ניתן בעולם הזה אלא לעולם הבא (עירובין כב ע"א).

 

אך יוצאת דופן היא מצוות הצדקה והמעשר,
שעליהם נאמר כי שכרם ניתן גם בעולם הזה –
הם מצילים ממות ממש, ומגנים מן החולאים והצרות,
כדכתיב:

"צדקה תציל ממוות" (משלי י', ב),
"הביאו את כל המעשר... והריקותי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג', י).

​

וצריך להבין: מדוע דוקא מצוות אלו זוכות לשכר גשמי בעולם הזה?

​

נראה לומר כי ממונו של אדם מעמידו על רגליו ומשמח את לבו (עיין פסחים קי"ט ע"א),
וכאשר אדם נותן צדקה מרצונו, הרי שהוא מקריב בפועל חלק מעצמות קיומו הפיזי –
ולכן, מידה כנגד מידה, הקב"ה נותן לו חיים, בריאות ושמירה.

​

ומכאן גם שמו של הממון – "דמים",
שכן הוא נוגע לדםו ונפשו,
וכאילו הוא נותן מדמו ומעצמו למען הזולת.

​

ועוד נראה לבאר:

שמעלת הצדקה נובעת גם מהיותה ביטוי חיצוני ומוחשי לאמונה הפנימית של האדם בבורא.

מי שנותן מממונו באמת, מגלה בכך שהוא מאמין שכל מה שיש לו בא מאת ה',

ולולא האמונה הזאת – לא היה נותן.

 

אמרו חז"ל:
כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה,
כך גם ההוצאות שעתיד להוציא – קצובות הן.
בין אם מדובר בהפסדים, קלקולים, הוצאות רפואה או כל הוצאה שאינה מתוכננת –
הכול נכלל בגזרת השנה (ביצה ט"ז ע"א):

​

"כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה".

​

ומכאן למדו:
אדם שמרבה בצדקה, ובוחר להוציא את ממונו מרצונו –
על תורה, מצוות, צדקה וגמילות חסדים –
רואים בחוש שידו נשמרת מהוצאות כואבות או בלתי צפויות.
ולמה?

משום שהוא עצמו לקח את סכום ה"גזירה" והקדיש אותו לרוחניות.
ולכן לא נצרך הקב"ה להוציא ממנו בכפייה –
כיוון שהוא בחר בטוב והוציא את ממונו לרצון ה'.

​

זוהי החלפה של גזירה בחסד, של הפסד בשכר –
מידה כנגד מידה.

​

אמרו חז"ל:

"מלח ממון – חסר" (כתובות ס"ו ע"ב).

כלומר – המלח של הממון, מה ששומר עליו מבלייה והפסד, הוא דווקא החיסרון –
הנתינה, הצדקה, ההפחתה הרצונית מההון האישי.

​

בזמנם, הדרך לשמור על הבשר או הגבינה לאורך זמן הייתה באמצעות מלח,
שהיה שומר ומייצב את המזון שלא יירקב.
כך בדיוק – רוצה אתה "לשמר" את ממונך, שיתקיים ויתברך, ולא ייאבד?

חסר! - תן לצדקה, הפחת מרכושך מרצונך הטוב, וזהו "המלח" של הממון – השימור האמיתי.

​

וכפי שאמרו חז"ל שם:

"מלח ממון – חסר, מלח חכמה – שתיקה."

​

הצדקה אינה הפסד – היא דווקא ברכה,
והחיסרון שאתה עושה עכשיו – הוא בעצם קיום נצחי של מה שנשאר בידך.

​

אמר הנביא:

"והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה - השקט ובטח עד עולם" (ישעיהו ל"ב, י"ז).

ומכאן למדנו: מעשה הצדקה מוליד שלום - שלום פנימי, שלום בית, שלום חברתי, ושלום עם הקב"ה.

 

ואמרו חז"ל:

"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (משנה עוקצין פ"ג מ"יב).

​

אין ברכה גדולה מן השלום - שלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, לילדיו, לשכניו, ולעצמו.

והנה, הנותן צדקה - אינו רק מסייע בפרנסה, אלא נותן שלום:
נותן שלום לנזקקים, שלום בביתם, שלום בינם לבין בוראם - שהרי ברגע שצרכיהם הבסיסיים מתמלאים,
נרגע הלחץ, מתרכך הלב, ונפתח הפתח לאמונה ולרוגע.

​​

הוא מחזק את ידיהם ומאמץ את רוחם שלא תישבר.

​​

ומידה כנגד מידה - הקב"ה משלם לו באותו מטבע של חסד:
שיהיה לו שלום בביתו, בריאות, שפע, הצלחה וברכה בכל מעשה ידיו.

​​

אמרו חז"ל:

​​

"אם אדם רואה שמזונותיו מצומצמים – יעשה מהן צדקה, וכל שכן אם מרובים"
(גיטין ז', ע"א).

​​

כלומר – גם כשהמצב הכלכלי לחוץ וצפוף,
עדיין – הצדקה מביאה ברכה והרחבה,
וכל שכן כשהאדם ברווח, כמה חשוב שייתן בנדיבות.

​

ועוד נאמר:

​

"כל הגוזז מנכסיו ועושה מהם צדקה – ניצול מדינה של גיהנם"
(שם).

​

מי ש"גוזז" – כלומר, חותך חלק מהונו ונותן לצדקה,
אפילו אם קשה לו –
ניצל לא רק מהפסד בעולם הזה אלא גם מדינה של גיהנם - שהרי קנה לו זכות וצדק נצחי.

​

מכאן למדנו:
צדקה אינה סיכון, אלא שמירה, אינה הפסד – אלא רווח רוחני וגשמי גם יחד.

​

הרב דוד אקא שליט"א

(תלמיד לשעבר)

​